הגיגים על החיים

“תגידי, החיים שם באמת זוהרים כמו שהם נראים?”

קיבלתי את השאלה הזאת השבוע כתגובה לסטורי באינסטגרם. בדיוק חזרנו מיום עבודה, כשאני עוד הגנבתי שיעור פילאטיס בזמן שאלדד היה בדרכים. נפגשנו בפאב, הוא עם בקבוק בירה ואני עם כוס יין ורדרד. השקיעה מתקרבת אבל השמש עדיין מחממת, השעה שש בערב ומרגיש כמו אמצע היום. משם המשכנו לאכול המבורגר ובלי להתבלבל קינחנו בגלידה (אם כבר מושחתים אז עד הסוף… מה שנקרא, מזל שעשיתי פילאטיס..)

את כל זה כמובן שהעלנו לעמוד האינסטגרם הזוגי שמתעד את החוויה שלנו פה, (עדיין לא עוקבים? זריז לפיד cozy.o.z@) ואז חברה שלחה לי את השאלה.
אז האם החיים פה באמת כלכך זוהרים כמו שהם נראים?

מצד אחד, לא. ברור שלא. חיים הם חיים בכל מקום, גם כאן יש לנו רגעי משבר, בקרים של מועקה בחזה, בילבול, קשיי שפה, קשיי הסתגלות, געגועים….

ומצד שני, וואו. נראה לי שלא עובר יום בלי שאחד מאיתנו אומר לשני “איזה כיף”. פשוט ככה, בלי סיבה מיוחדת נראית לעין. כי טוב לנו פה ברמות שלא יכולנו לדמיין. שלא ידענו שאפשר.

והעניין הוא שכדי להגיע לכל הטוב הזה היינו צריכים להעביר את עצמנו חתיכת שינוי, ושינוי כידוע זה דבר שכרוך בכאבים. עזבנו דירה שהייתה לנו בית במשך ארבע שנים, עיר שאהבנו בצורה קיצונית, משפחה מדהימה והמון חברים. השבוע האחרון בארץ היה מייסר, אני חושבת שבכיתי שבעה ימים רצוף (ומי שמכיר אותי אומר לעצמו עכשיו, נו בסדר, מה חדש?)

ואז הגענו וקרה דבר מדהים. פתאום היינו רק שנינו. סוג של וואקום זוגי מנותק מהשפעות של שגרה, לחצים, מחויבות…אוי המחויבות. קשה לתפוס את זה תוך כדי “החיים עצמם” אבל למחויבות יש פן הרסני. ואנחנו טפו טפו היינו מאוד מחויבים. 

קודם כל למשפחה (סופ”ש פה, סופ”ש שם, ולא רק ארוחת ערב- שבת שלמה), לחברים (קפה פה, בירה שם, מקריבים עוד שעת שינה) לעבודה (אני כל יום במשרד מתשע עד שש, אלדד מג’נגל בין הלימודים-לבית הספר-לבריכה).

והעניין הוא שאהבנו את זה, מאוד. אנחנו מתים על המשפחות שלנו וכל פעם שמגיעים לביקור בסופ”ש מנסים למתוח אותו עד הקצה. אנחנו מתים על החברים שלנו, ולפעמים לשבת על בקבוק יין עם חברה או שתיים או ארבע זה הדבר הכי כיף בשבוע. והעבודה משחררת, לא? (אני דור שלישי, זה מותר)

אבל מתוך כל אלה לא נשאר מקום לנו. לי ולו, כל אחד לעצמו ויחד כזוג.

החוויה שאנחנו עוברים כאן ביחד היא כלכך עוצמתית וזאת חד משמעית התקופה הכי טובה בזוגיות שלנו. וכל זה לא היה מתאפשר בלי הניתוק הכפוי (והכואב) מכל מה שהיינו רגילים אליו.

אז איך בעצם מתנהלים החיים שלנו כאן? לא מזמן אמרתי לחבר שאני מרגישה שיש פה: 

שילוב מעניין בין חיים רגועים ממש לבין אנרגיה מטורפת לעשייה. 

וכדי לנסות להסביר את זה אני אסתכל רגע אחורה על החודשיים האחרונים, קצת אחרי שהתחלתי עבודה חדשה ועברתי את ההלם והתסכול של ההתחלה.

ביום טיפוסי במהלך השבוע אני קמה מוקדם מבחירה ומעבירה בוקר רגוע לפני שאני מפדלת 10 דקות על האופניים לעבודה. יום העבודה נגמר אחרי 8 שעות (הבדל משמעותי מאוד) ופעמיים או שלוש בשבוע אני עוצרת לפילאטיס בדרך הביתה. לפעמים אנחנו יוצאים לHappy Hour, לפעמים מבשלים, לפעמים יוצאים לאימון ריצה זוגי. אח”כ ארוחת ערב, נטפליקס ולישון. והשעה 23:00.

קלטתם את זה?
הספק מטורף עם 8 שעות שינה, מי שמע על דבר כזה בחיים הקודמים שלנו בארץ?

וזה מפנה מקום לאנרגיה המטורפת שדיברתי עליה. בזמן הזה היינו ב:

ובכל זאת

ואחרי כל זה אני עדיין אטען שהחיים לא זוהרים, שאין כזה דבר. הייתי דיילת, אני יודעת.
(בחיים אבל בחיים אל תאמינו לאינסטגרם של דיילים – הם מצלמים את השייק מנגו בקאווסן כדי שלא תראו את העיגולים השחורים מתחת לעיניים אחרי טיסה קשוחה ו36 שעות ללא שינה)

והפרדוקס הוא שכל מה שכתבתי שהופך את החיים פה לכלכך טובים הוא גם הקושי המרכזי. קשה לשמור על קשר עם הארץ, גם כי השעות מחורבנות וגם כי לפעמים קשה לגייס את האנרגיה לשיחת טלפון עם דיליי (תשתית האינטרנט פה זוועה). ומצד שני קשה מאוד ההבנה שאנשים שאנחנו אוהבים עוברים דברים משמעותיים בחיים ואנחנו לא שם כדי להיות חלק מהחוויה. מבאס הקטע הזה שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

ומילה על התוכניות להמשך

אני חושבת שחלק מהעניין שהופך את החוויה הזאת לכלכך מיוחדת עבורנו היא הזמניות שלה. לא עשינו מעבר חד כיווני ולא באנו לחפש הזדמנויות מעבר לים. באנו להרפתקאה זוגית באמצע החיים, רגע לפני שאנחנו מחליטים “מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים…”

אין לי מושג מתי נחזור, אבל אני יודעת שזה יקרה.

בכל מקרה את מלבורן אנחנו נעזוב באזור מאי, גם כי יתחיל להיות פה קר וגשום וגם כדי להמשיך במסע.

אז בינתיים אנחנו מנצלים את הקיץ המלבורנאי בכל הכח, גומעים כל רגע ומעריכים כל דקה.