שבועיים ראשונים של שגרה

איזה מילה מפחידה זאת “שגרה”, הא? רצף אסוציאציות אפורות ומשמימות מקושרות עם המילה הזאת, לפחות בראש שלי. שגרה מחזירה אותנו חזרה למקום שממנו כלכך התאמצנו לצאת- אזור הנוחות.

אין יותר קומפורט-זון מלקום כל בוקר באותה השעה, לנסוע באותה הדרך לעבודה ולחזור בערב לאותה הדירה. אבל האמת…שיש בזה גם משהו קסום. הרגשה של בית במקום כלכך רחוק מהבית, ובשגרה של השבועיים האחרונים היה משהו מיוחד כי בפעם הראשונה (וכנראה האחרונה בחיים) עבדנו יחד באותו מקום!

חוזרים יחד מהעבודה

לקום יחד מאותו השעון, לאכול ארוחת בוקר (ולשתות קפה של נספרסו מהמכונה השיקית שקיבלנו במתנה מהמשפחה המשוגעת שלנו), לנסוע ביחד שעה לעבודה ובמקום להתבאס לשמוח על עוד קצת זמן איכות, ארוחת צהריים משותפת, ובסוף חזרה הביתה, לבית שלנו.

לזה אני דווקא יכולה להתרגל

רגע, ספרי קצת מה זאת בעצם העבודה הזאת?

אז אנחנו עובדים בחברת אריזה שמחזיקה בסחורה של חברות שונות, כאשר לקוח מזמין מוצר אונליין הוא נארז במחסן ומועבר לשליחה ע”י חברת שליחויות.

אלדד במחסן, אורז חבילות ומצחיק את העובדות עם המבטא הישראלי ובדיחות של קיבוצניק (יש לו מזל שהם לא מכירים את זה פה..), אני במשרד בצוות שירות הלקוחות. משמע- עונה לטלפונים ומתכתבת עם לקוחות זועמים (אך ברובם מנומסים, בכל זאת אוסטרליה) ששואלים איפה החבילה שלהם ומדוע לוקח לזה כלכך הרבה זמן להגיע.

שגרת אימונים מול נוף שגרתי

אז מה למדתי בשבועיים האחרונים?

קודם כל, המון מילים חדשות באנגלית. גיליתי שאוצר המילים שלי הרבה יותר מוגבל ממה שחשבתי ומתאים יותר לציטוטים של “חברים” מאשר להתכתבות בצ’אט אוסטרלי. למשל-

Please lodge an enquiry regarding the parcel with the above consignment number and advise ETA

מה??

לפני שבועיים המשפט הזה היה כמו סינית בשבילי, אבל השתמשתי בו כלכך הרבה פעמים שאני יכולה להגיד בביטחון כמעט מלא שאני מבינה מה רשום (בתרגום חופשי- “אנא הגישו שאילתא לגבי החבילה בעלת מספר הסידורי שציינתי למעלה ועדכנו לגבי זמן הגעה משוער”).

התעייפתי משגרת העבודה

בנוסף לזה הבנתי והרגשתי קצת יותר את ההבדלים בתרבות העבודה בין הישראלית לאוסטרלית. מדד הלחץ יורד באופן משמעותי. כמעט שום דבר לא דחוף, כמעט הכל יכול לחכות למחר. וזה כשמדובר בחברה שהשירות שלה מבוסס על הזמנות אונליין ויש משמעות עצומה לזמן תפעול מהיר. אז זה לא שהם אדישים לכך באופן מוחלט, אבל קשה לי להאמין שבעסק דומה בארץ האווירה כלכך רגועה.

אווירה רגועה

הבדל נוסף ששמתי לב אליו קשור באופן יותר ספציפי למתן שירות וחווית הלקוח. אני חושבת שבקרב ישראלים שמגיעים לאוסטרליה יש איזושהי אשליה ששירות הלקוחות פה יותר טוב מבארץ. מה הכוונה באשליה? נותני שירות מדברים בנימוס ובצורה יותר נעימה, זה כנראה נכון, אבל בכל מה שקשור להגדלת ראש ואשכרה שירות טוב ללקוח, זה כבר סיפור אחר. אז אני לא באה לטעון שכל נותני השירות בארץ יוצאים מגדרם כדי לתת שירות טוב ויכול להיות שזה יותר מאפיין חברות סטרטאפ, ואולי זאת רק אני, אבל הרגשתי שהרבה מה So called שירות לקוחות טוב שיש פה הוא כסת”ח אחד גדול, משחק שהחברות והלקוחות ובעצם כל העם האוסטרלי משחקים בו ביחד. 

אוקיי, אולי הלכתי קצת רחוק. אני לא טוענת, חלילה, שהקולגות שעבדתי איתן מתנהגות בצביעות. זה משהו יותר עמוק, תרבותי. בישראל יש לנו פחות סבילות לבולשיט, ואולי בגלל זה נותני שירות בישראל מרשים לעצמם לדבר כמו שהם מדברים.

אירחנו הרבה אנשין, זה דווקא לא כלכך שגרתי

בסופו של דבר הכל זה עניין של באלאנס, פה לא מושלם ובישראל ממש לא. אולי שילוב של שני סגנונות העבודה, הלייפסטייל, הwork-life balance (פה מוגזם ובארץ לא קיים), אולי אז נקבל איזה עולם עבודה אוטופי. ואולי אני אצליח לאמץ לעצמי קצת מזה וקצת מזה.

בכל מקרה, בחזרה לעניינו.

אז התחלנו שגרה, וכדי להילחם בתופעות הלוואי השליליות שלה אנחנו מקבלים החלטה להיות פעילים. להציב לעצמנו יעדים שבועיים ולעמוד בהם, וכן גם ערבים רגועים בבית זה חלק מהעניין ומהכיף, לצאת בערב, לצאת מהעיר, לצאת מעצמנו.

יוצאים מעצמנו במסיבת טכנו לא שגרתית

שפע הזמן שיש לנו כאן מורגש ויצר העשייה והיצירתיות עובד הרבה יותר מבארץ, אם זה הבלוג הזה או שפע בישולים וניסויים בחומרי גלם חדשים. ובעיקר הרגשה שאנחנו מספיקים לעשות המון דברים בשביל עצמנו וזה כלכך כלכך כיף.