שגרה מלבורנאית
ושוב עבר חודש ולא כתבתי כלום. כמובן שהכנתי שק של תירוצים (מצוינים יש לאמר) שמסבירים את התופעה, והנה הם מובאים פה בפניכם מסודרים לפי סדר חשיבות:
#1
אז לפני חודש התחלתי עבודה חדשה, ואיך נאמר…היה מאתגר.
העבודה היא בחברת סטארט-אפ אוסטרלית שמספקת שירותי אינטרנט מהיר (דבר נדיר ביבשת הזאת). אני נכנסתי לצוות שירות הלקוחות וכיאה לחברה קטנה התפקיד כולל גם תמיכה טכנית ומכירות.
בגדול- עבודת חלומות לאשרת שהייה כמו שלי: תנאים מצוינים, אווירה טובה וניסיון אמתי ומשמעותי.
בקטן- מצאתי את עצמי חלק מצוות בינלאומי, וותיק ודובר אנגלית ברמת שפת אם ונזרקתי למערבולת רגשית.
אני Late Bloomer. תמיד קשה לי להתחיל במקומות חדשים, לוקח לי זמן לצבור בטחון ולהרגיש בנח. בטח ובטח שכולם חוץ ממני וותיקים ומנוסים, ובטח ובטח כשיש פערי שפה. אז נכון שכבר יש לי ניסיון ואני יודעת לסמוך על עצמי ועל היכולות שלי שבסוף זה מתאזן. בארץ כבר למדתי לטשטש את זה וזה פחות מורגש, אבל בסיטואציה הנוכחית הקושי חזר אליי בכל הכוח.
פתאום הבנתי איך מרגישים כשזרים. את התסכול מחוסר היכולת להתבטא באופן חופשי ומלא.
אחרי שלושה שבועות של סרטים שלא מפסיקים לרוץ בראש החלטתי לנסות לשים לזה סוף ולבקש פידבק. זה לא היה צעד פשוט, כי אחרי אינספור פדיחות וטעויות הדבר האחרון שרציתי זה אשכרה לדבר על זה, אבל הבנתי שזה הדבר היחיד שיכול להוציא אותי מהלופ האינסופי של המחשבות.
ולשמחתי זה היה הדבר הנכון לעשות. התגובה הייתה בעיקר של פליאה. “למה, חשבת שלא הולך לך טוב?” הודיתי שכן.
אז בשורה התחתונה, אני מרגישה שאני מתקרבת לסוף המשוכה. באופן טבעי הקרח מפשיר ואני מרגישה כבר יותר בנוח. האנגלית משתפרת פלאים (למרות שיש עוד עבודה, פתאום אני מבינה למה צריך לדעת Grammar…) והטעויות פחתו בצורה משמעותית.
ולמה זה תירוץ מעולה?
כי לא רציתי לכתוב תוך כדי המשבר, זה היה יוצא דכאוני ואפור והעדפתי לחכות לרגע של תקווה כדי לסכם את התקופה (אהבתם?).
#2
היום באופן רשמי הבלוג עלה לאוויר. זה מצחיק כי זה הפוסט השמיני, אבל רק היום סיימתי לארגן את האתר ואת כל הפוסטים בצורה שתשביע את רצוני כדי לחשוף אותו לאוויר העולם.
הזהירו אותי שפרפקציוניזם ובלוגינג לא הולך ביחד, אבל מה לעשות שהייתי חייבת לעמוד באיזשהו סטנדרט מסוים מול עצמי?
הוויתור על השלמות בא לידי ביטוי בכך שהאתר עולה רק היום, חודשיים וחצי אחרי שטסנו.
אז נכון שהבלוג עוד רחוק מלהיות מושלם ויש עוד המון מה ללמוד ולאן להתפתח, אבל אין תחושה יותר טובה מהידיעה שהתגברתי לאט לאט על הפערים הטכנולוגיים ומחסומי הכתיבה, ובניתי את האתר הזה לגמרי לבד בעצמי.
יש לי המון תכניות להמשך- להתמיד ולחדד את הכתיבה, לצלול לעולם הצילום (טעון שיפור דחוף), להמשיך ולעבוד על האתר. זה מרגש ומשמח ואני שמחה שאתם בוחרים להיות פה כשזה קורה.
אז איפה מסתתר התירוץ?
בחודש האחרון היו לי הרבה פריצות דרך טכנולוגיות והתרכזתי בעיקר בלסיים את הבניה של האתר, להביא אותו למצב שאני מרגישה בנוח לפרסם אותו. כל ההתעסקות הזו לא השאירה לי הרבה זמן לכתיבה…(עובר?)
#3
הכל התחיל מגרנולה (לכאורה) תמימה וכלכך טעימה.
חלק מהמטרה שלי בכתיבת הבלוג הייתה לחזור להשתמש ביצירתיות, לאתגר את המח ולראות מה יוצא.
לא ידעתי שעודף הזמן יגרום לכך שהיצירתיות שלי תפרח- במטבח!
זה התחיל מסטורי של חברה שגרם לי לרצות להכין גרנולה. (נעזרתי במתכון של אפרת מהבלוג המצוין “אז מה את עושה כל היום?”) ומשם זה הפך למגיפה של ממש!
התחלתי לעקוב באדיקות אחרי בלוגים של בישול ולנסות אינספור מתכונים וחומרי גלם חדשים. וגם נדרש שימוש יצירתי בכלים כי אין לנו פה הכל ובכל זאת אנחנו פה לזמן מוגבל אז לא נצטייד.
אני לא טובה בלעקוב אחרי מתכון וכמעט תמיד עושה שינויים – קטנים או גדולים אבל הכי כיף לשאוב השראה. אז חוץ מהגרנולה המפורסמת (שהכנתי כבר שלוש פעמים) עד עכשיו ניסיתי את הקישואים הממולאים האלוהיים של לייזה פאנלים, מרק עדשים כתומות מושלם של אפרת, מתכון דג ופסטה במתנה של Romina e La Cuccina, לביבות טבעוניות שלא מרגישים של Tivoneat הבטטות הכי טעימות בעולם (על אמת) של עז תלם, פאקינג אגז בנדיקטטטטט (כולל הרוטב הולנדייז!) והיד עוד נטויה.
נשבעת שזה תחביב חדש, מי ידע שלשוטט שעות בין מתכונים עם תמונות אוכל מגרות זה כלכך כיף?? ואחר כך לבלות עם עצמי כמה שעות- לחתוך לטגן לערבב ולטעום.
הביקורים הקבועים בשוק של יום ראשון מוסיפים לחגיגה- ארגז ירקות All you can LEHAAMIS ב15$, ובכל פעם הפתעה והסחורה קצת משתנה. ארגז כזה מחזיק אצלנו שבוע או יותר, המבחר המשתנה מצית את הדמיון ומספק הזדמנות מצוינת לשיטוטים ברשת כדי לדוג את המתכון המתאים.
התירוץ? הסוויתי אותו יפה, אבל בעצם הסיבה היא שהתחביב החדש הזה כלכך כיף לי אז הרבה מהזמן הפנוי שלי מוקדש לו.
#4
מלבורן היא עיר עמוסת אירועים, דבר מצוין באופן עקרוני אבל עלול להיות בעייתי למי שסובל מFOMO ברמה כזו או אחרת.
דיברנו כבר בעבר על ההבטחות שלנו לעצמנו לא להישאב לשגרה, ובהחלט אפשר להגיד שאנחנו נהנים ממה שיש לעיר הזאת להציע: אינספור שווקים, פסטיבלים, אירועים- רק ממש עכשיו חזרנו מהקרנת סרט על פוף באמצע הפארק.
המלבורנאים אלופים בלייצר אווירה טובה וגוד וויבס ואין מה לאמר- זה ממכר.
אבל יחד עם ההנאה, עודף אירועים יכול להיות מעייף ומצאנו את עצמנו בחודש האחרון מבלים לא מעט ערבים בבית (ע”ע הסעיף הקודם).
אני יודעת, אתם ממש מרחמים עלינו עכשיו…
אז מה אני מנסה להגיד פה בעצם?
שמשרה מלאה + תחביבים + כיופים לא משאירים הרבה זמן לכתיבה ותחזוק הבלוג. זה נשמע אולי מצחיק אבל השיעור שלמדתי הוא אמיתי- אם אני רוצה שזה יקרה (ואני רוצה), אני צריכה ללמוד לשלב את השגרה של תחזוק הבלוג יחד עם כל שאר המרכיבים במתכון החיים הנוכחי.
ולמה בעצם?
כי כלכך הרבה השתנה בחודשיים וחצי האחרונים, ואם לא הייתי מקפידה לכתוב לא הייתי יכולה לעולם לשחזר בצורה אותנטית את ההרגשה שהייתה לי אז. ואני מתרגשת רק מעצם המחשבה על כל החוויות שעוד מחכות לנו, ועל האפשרות לתעד אותן למזכרת יקרה מפז שתישאר לנו לעד- גם אם אף אחד אחר לא יקרא.
עד כאן לבנתיים, מקווה שאעמוד באתגר ולא אצטרך יותר תירוצים, לפחות בזמן הקרוב 😉