#3 חשוב לתת לדברים את זמן ההבשלה שהם צריכים

עד עכשיו יוצא לי די דרמטי, שזה לא כלכך מפתיע בהתחשב בעובדה שפרופורציות אף פעם לא היו הצד החזק שלי…נראה לי שיש אנשים שיקראו את זה ויתקשו להאמין אבל ההחלטה הייתה ממש לא פשוטה. כבר דמיינתי את הכותרת של הפוסט שבו אני מתארת איך באקט הירואי סטייל “בחירתה של סופי” אני מסרבת להצעה שאי אפשר לסרב לה.

אבל מצאנו את עמק השווה שלנו, בתנאים מסוימים שהרגישו נוח לשנינו. ואחרי שיחה עם סוכנת הגירה זה נראה אפשרי, ואפילו לא כזה מסובך. יצאנו לדרך.

כחלק מהתהליך המעסיק צריך לפרסם במשך 28 יום את המשרה המיועדת בכדי להוכיח שהוא ניסה, באמת שהוא ניסה אבל לא נמצא אזרח אוסטרלי מתאים למשימה. בזמן הזה אני אמורה לסמן וי על כל שורה בצ’ק ליסט ולהיות מוכנה ביום ה29 להגשת הבקשה.

בפועל…לא עשיתי כלום. דחיינות פר אקסלנס, כזו שנהיית מעיקה יותר ויותר עם כל יום שעובר. ואיתה הגיעו גם הרגליים הקרות, התקף חרדה קל ובטחון מעורער שגרמו לי לרצות לשכוח מהכל להתנצל יפה בפני הבוס ולרדת מכל הסיפור הזה Once and for all!

וטוב שזה קרה, כי זה הכריח אותי להתמודד פעם נוספת עם הדילמה ביני לבין עצמי ובתוך הזוגיות. ואחרי סיבוב של 360 מעלות קיבלתי שוב את ההחלטה, הפעם ממקום יותר שלם, יותר מבין ומעכל את ההשלכות.

אחרי שזה קרה כאילו הבשלתי, ובבת אחת הסתיימה הדחיינות והמשימות הושלמו אחת אחרי השנייה: איסוף מסמכים, תרגום, מבחן באנגלית(!), טפסים באורך הגלות בהם היינו צריכים לכתוב את כל המדינות שהיינו בהן ב10 השנים האחרונות (כבר אמרתי שהייתי דיילת אוויר??) ובסוף באיחור של (רק) חודש גם הוגשה הבקשה.

מה עכשיו? מחכים…ומנסים לחזור לאיזון, חדש וקצת אחר.

המון השתנה בתקופה הזו, אני השתנתי, החוויה השתנתה, התפיסה, האתגרים. ואני לא בטוחה שאני לגמרי מעכלת את כל מה שקרה לנו פה.

ואולי כל מה שכתבתי כאן הוא ממש מובן מאליו? אולי. אבל לפעמים גם דברים שאנחנו חושבים שכבר גילינו על החיים מרגישים אחרת תוך כדי שהם קורים.