סוגרים חודש

בשבועיים האחרונים לא כתבתי (שזה חבל, כי קשה לשחזר את הרגשות מזמן אמת), אבל יש לזה סיבה טובה- מצאנו דירה! ואת הסופש הקודם בילינו בסידורים ומעבר אז לא נשאר זמן לכתיבה (תירוצים תירוצים..כבר אמרתי?)

היום עבר חודש שלם מאז שנחתנו פה. ואין כמו יום לחזור הביתה מיום עבודה ראשון בשביל לחגוג את המאורע 🙂

אז כן עברו עלינו שבועיים משמעותיים ביותר והגיע הזמן לסכם אותם.

את השבועיים הראשונים של השהות העברנו בעיקר באווירה של תיירים- חקרנו את העיר, בילינו הרבה, שתינו הרבה, והשתדלנו לחיות את הרגע עד כמה שניתן. הלינה בהוסטל תרמה מאוד לאווירה והוסיפה לתחושת השחרור והצעירות שתקפה אותנו (למרות שעדיין פער הגילאים בינינו לבין בני ההוסטל ניכר והתבטא בעיקר בתה עם TimTam ולמיטה כשהשאר מעדיפים בירה לפני היציאה).

את הפוסט הקודם סיימתי בסימן שאלה גדול. סגרנו שבועיים בהוסטל והארכנו לשבוע שלישי. המשכנו בחיפושי הדירה והייתה תחושה שלא נמצא, הדירות הרלוונטיות שראינו היו או- לא מרוהטות/ יקרות/ רחוקות/ מתפנות רק עוד חודש ועוד….

בהוסטל הודיעו לנו שבסוף השבוע נצטרך לעזוב כי הכל Fully booked ובמשך יומיים המצב היה קצת מלחיץ. אמנם רצינו לצאת מאזור הנוחות, אבל לגור ברחוב לא הייתה אחת מהמשימות בצ’ק ליסט…

ככה נראים אנשים שנזרקו מההוסטל שלהם

תקראו לזה גורל, קארמה, יותר מזל משכל- איך שתרצו, אבל בשורה התחתונה יום אחרי שעזבנו את ההוסטל התפנתה דירה מקסימה ואנחנו נבחרנו להיות הדיירים שיכנסו אליה! אני אומרת נבחרנו כי זה ממש ככה- הגשנו מועמדות והתקבלנו! ואפילו, הצלחנו להוריד אותם קצת במחיר. אז אנחנו גרים בדירה מתוקה, במיקום היסטרי ומשלמים אחלה של שכר דירה. איך זה קרה?? כבר אמרתי שאני לא יודעת, ולגמרי התכוונתי לזה.

עם זאת, הכניסה לדירה כן דרשה מאיתנו התגמשות כי הדירה נשארה ריקה לחלוטין מרהיטים. שוב נכנס פה אלמנט של מזל (זה מתחיל להרגיש קצת שחוק) אבל למזלנו האוסטרלים מאוד אוהבים להתחדש ותרבות היד-שניה פה משגשגת. בעזרת אנשים מדהימים, הפייסבוק וgumtree (אתר יד-2) הצלחנו לרהט את הדירה כמעט בחינם ביום אחד!

מזל שיש חברים, נזרקים על הרצפה יום לפני המעבר

העניין הזה דורש קצת הרחבה-

את יורם ושגית הכרנו דרך קולגה מהעבודה של אבא שלי שהכריזה שאנחנו חייבים לדבר איתם כי הם הישראלים הכי מקסימים במלבורן. האמת, צדקה. פגשנו משפחה מקסימה עם לב רחב ונכונות ענקית לעזור. הגענו אליהם בבוקר המעבר ומיד נשאלנו “אכלתם?” חיוך מבויש הסגיר את העובדה ששכחנו לאכול ומיד ביצה נטרפה, עגבנייה נחתכה ולחמנייה נפרסה וקיבלנו ארוחת בוקר ישראלית מדהימה. הסיבה שהגענו אליהם היא בכלל כדי לקחת את הרכב לצורך המעבר. וואו, איזה רכב קסם. הכל נכנס בו! ה-כ-ל!

העברנו בעזרתו- מיטה+ מזרן, מקרר, מיקרו, שני שולחנות קפה, 4 כיסאות ישיבה, ספה + הספקנו לעבור בK-mart ולקנות ציוד בסיסי לאבזור המטבח.

4 נגלות הלוך חזור הביתה להניח דברים ומיד לצאת חזרה לאסוף דברים נוספים. בסוף היום חזרנו להחזיר את הרכב מפוצצים באדרנלין, מרוגשים מהחוויה ומכל האנשים המדהימים שפגשנו ועזרו לנו במהלך היום.

ומה לגבי העלות? 80$ למקרר, 20$ למיקרו, 40$ לספה, 90$ בK-mart וכל השאר בחינםםםםם. מכירים את זה שבתל אביב יש כל מיני דברים שאנשים משאירים ברחוב או על ספסלים? אז פה זה אפילו יותר חזק, מאז שעברנו בזכות הרחוב התחדשנו בכורסא, 2 כיסאות למרפסת, 2 שואבי אבק (מתוכם בחרנו אחד) ומזרן יוגה. והיד עוד לגמרי נטויה.

רכב הקסם

אז יש לנו בית! איזה כיף! תחושת הקלה עצומה וגם קצת הלם והוכרת תודה מהדבר המדהים שנפל עלינו.

והאמת, שאחרי שמצאנו את הדירה חווינו כמה ימים של ירידת מתח ואנרגיות קצת יותר נמוכות. הלחץ הכלכלי התחיל להשפיע ומצאנו את עצמנו קצת יותר בבית, נמנעים מהוצאות גדולות. מצד אחד רצינו מאוד למצוא עבודה ולהתחיל להכניס כסף (כי הוצאנו המווווון), ומצד שני גם לזה לא היו לנו אנרגיות ומצאנו את עצמנו מתקשים “להסתער על המשימה”.

 

אבל התחלתי את הפוסט בכך שחזרנו היום מיום ראשון של עבודה, אז איך בכל זאת זה קרה?

  • לפני שטסנו אבא שלי המלך, איש פיתוח עסקי בכל רמ”ח איבריו, שלח מייל קצר באנגלית עם קורות החיים שלנו לכל העולם ואחותו. ליטרלי. ו-וואלה, יצאו מזה הרבה דברים טובים, ביניהם משרה זמנית בעבודת אריזה במחסן מעכשיו עד הכריסמס לאלדד. אני אעבוד שם בשירות לקוחות בשבועיים הקרובים. למה רק שבועיים?
  • לפני כמעט שנה אח שלי בילה פה כמה חודשים והכיר אנשים מדהימים, ביניהם זוג אוסטרלי מהמם בשם ג’רמי וקלרה. מפה לשם בילוי של ארוחת ערב + שקיעה הוביל להצעת עבודה ובסוף החודש אתחיל משרה חדשה.

 

האהבה החדשה שלנו

אז מה המסקנות שלי מהשבועיים האחרונים?

כשנותנים לדברים לקרות מעצמם הכל פשוט מסתדר. זה אולי נשמע מעצבן ורוחני אבל ככה אני מרגישה, שכל מה שהיינו צריכים לעשות זה להיות קשובים להזדמנויות ולתת לדברים לקרות בלי להפריע (כמו למשל לא לקבל החלטות מתוך לחץ כלכלי או חרדה מחוסר הוודאות).

המסקנה השנייה היא – אנשים, אנשים, אנשים. הזדמנויות מגיעות מאנשים, חוויות מגיעות מאנשים, כל הקסם של החיים קורה כשמכירים אנשים חדשים. חברויות חדשות ולא מובנות מאליהן, מפגש מקרי או עזרה ענקית. כל אלה לא היו קורים לנו אם לא היינו מעיזים להשמיע קול, להתגבר על האי-נעימות ולהכיר אנשים חדשים.

ומסקנה שלישית שכנראה תחזור עוד הרבה, תודה. חזרתי על המונח מזל יותר מידי פעמים בפוסט האחרון אבל אני באמת מרגישה ככה, ברת מזל. והתחושה הזאת גורמת לי לרצות להגיד תודה על כלכך הרבה דברים שיש לי בחיים (ולא אמנה אותם כאן כי עוד לא זכיתי באוסקר). הודיה היא תחושה חזקה וחשובה ואני מאחלת לעצמי לתרגל ולהרגיש אותה קצת יותר ברצינות.