סיפור בארבעה חלקים
זה רשמי! (נראה לי) אנחנו ברילוקיישן.
וגם –
שרדנו את החורף.
וביקרו אותנו!
היה משמח.
1#
בפרקים הקודמים סיפרתי לכם על ההתלבטות שהייתה לנו.
ומאז עברו מלא מים בנהר, שלא לומר – אוקיינוס, והמצב בעיקר הרבה יותר ברור (עד כמה שמצב יכול להיות ברור).
הפרטים הטכניים הם:
שקיבלנו את הויזה (יאיי)
לארבע שנים (אבל לא בטוח שנישאר את כל הזמן הזה)
ואלדד גם מצא עבודה מעולה (ממש ממש מעולה)
ומתחיל פה האביב! (ויש ליבלוב משמח, אף פעם לא שמתי לב לאביב. אולי בישראל זה לא כלכך מובחן או שסתם לא היה לי קשב לזה, אבל פה זה ממש בולט. העצים בשביל הקטן שיוצא מהבניין שלנו מתכסים לאיטם בעלעלים קטנים וחמודים וזה מעלה לי חיוך כל בוקר בדרך לעבודה)
2#
ממש פחדתי מהחורף פה. הפחדות בנוסח ימים אפורים ורוחות שמגיעות מאנטרטיקה הכניסו אותי לדיכאון מהרגע שהחלפנו את השעון (אבל היי, היום מחליפים שוב!).
וזה השתלב מושלם עם העובדה שהפרשי השעות הפכו ליותר גרועים (נראה לי שלא הצלחתי לדבר עם א-ף א-ח-ד כל החורף)
ואלדד שחיפש המון זמן עבודה (לפני שהוא מצא את העבודה הממש שווה)
וזה שיש מלאאאא סדרות בנטפליקס
והאנטי-קליימקס שחווינו כשהבנו שאנחנו לא נוסעים לטייל (עדיין)
ושקענו בתרדמת.
אבל ממש, כזאת אמיתית. כזאת שמסתכלים אחורה ולא מבינים מה עשינו בכל הזמן שעבר כי בעצם לא עשינו כלום.
3#
ואז היא הגיעה, והביאה את השמש איתה – אמא שלי! השמש הפרטית שלי (ושלנו) הגיעה לביקור בן שלושה שבועות.
ואם להיות ממש כנה, חששתי מהביקור. חשבתי שאולי זה יהיה המון זמן ומעיק ומביך. ולא ידעתי איך לפתוח משקעים, ולא ידעתי מה זה יעשה לי ולה ולנו.
אבל איזה מזל שלפעמים אנחנו לא יודעים הכל, כי היה פשוט מדהים. שלושה שבועות בלתי נשכחים. שלושה שבועות שהרחיבו לנו את הלב, בהם הסכמנו כולנו לצאת מאזור הנוחות כדי להעמיק את מערכת היחסים ולחוות אהבה אמיתית ופשוטה.
אחד המוטיבים המרכזיים בביקור הזה של אמא שלי היה ללא ספק- איזון. האיזון בין הזמן שבילינו יחד לבין הזמן שהיינו לחוד, בין שגרת היום יום לבין סופי שבוע ארוכים ומלאי הרפתקאות, בין צחוק מתגלגל לבין שיחות עומק ודמעות.
אחד הקשיים שהמרחק מביא הוא הפער שהולך ונפער בינינו כאן לבין מי ששם. זה קשור להרבה דברים: להפרשי השעות שמקשים על שמירה על קשר רציף, לעובדה שקשה להבין ולדמיין את חיי היומיום שלנו ומה שעובר עלינו בארץ הזרה, ולזה שהחיים לא נעצרים, ואנשים שאנחנו אוהבים עוברים דברים כלכך גדולים ומשמעותיים בחיים.
אז תגידו שיש היום וואטסאפ וזום ואינסטגרם וכל מיני טכנולוגיות כאלה ואחרות, וזה נכון. אבל זה עדיין לא זה. זה לא אותו קשב ולא אותה פניות, ולפעמים גם הקליטה מחורבנת ויש דיליי. ולפעמים יש דברים שעוברים רק בתקשורת פנים אל פנים.
ועכשיו כשאני חושבת על זה בדיעבד אני מבינה שיש עוד מאפיין חזק בביקור ההוא של אמא, והוא הקלה. תחושת הקלה מטורפת שיכולה להגיע רק אחרי שרואים משהו מוחשי דרך העיניים, בלי תיווך של מסכים או רשתות חברתיות. ואחרי שרואים בעיניים, הפער הולך ומצטמצם עד שבמשך שלושה שבועות הוא הופך כמעט ללא-קיים.
4#
השנה האחרונה הייתה אחת המיוחדות בחיינו.
שנה בה לקחנו החלטה והלכנו איתה עד הסוף, בלי באמת להבין את ההשלכות. שנה בה זרקנו לפח את כל מה שחשבנו שידענו על עצמנו כאינדיבידואלים וכבני זוג, והסכמנו לחשב מסלול מחדש.
בשנה האחרונה חוויתי לונה פארק של רגשות שקשה לי להסביר.
תחושת הודיה ענקית, לצעד שעשיתי, לתהליכים שהוא מעביר אותי, לזכות להכיר רבדים חדשים בעצמי, על האיש שלצידי.
וגם, על הסביבה שממנה הגעתי. על משפחות מחזקות ותומכות, כאלה שנולדים לתוכן וגם כאלה שבוחרים. על חברים מדהימים שמכניסים כלכך הרבה אור לחיים.
ויחד עם זאת מגיעה גם תחושה של בדידות, וגעגוע חזק שלא מרפה. ורגשות אשם בלתי נגמרים שאני לא עושה או מתאמצת מספיק. שאנחנו לא שם ברגעים היפים, והקשים, והיומיומיים.
ואז אני מזכירה לעצמי את הזמניות של החוויה, הזמניות של כל רגע ורגע בחיים.
ופתאום אני מבינה את המשמעות של בחירה.
ואת ההשלכות שהיא מביאה.
וזה שובר את הלב. אבל זה גם מחזק, ומחדד את ההבנה שקורה פה משהו גדול.
בראש השנה הקודם ישבנו במרפסת של ההורים של אלדד בקיבוץ וכתבנו לעצמנו מטרות ויעדים לשנה הקרובה בכל מיני תחומים. והאמת היא שאני לא זוכרת כרגע מה כתבנו שם, אבל אני כן יודעת שהשנה, המציאות עלתה על כל דמיון.
שנה טובה 3>
